ב-22 ביולי חתמו ארצות הברית וערב הסעודית על הסכם אטום אזרחי, שעורר דאגה בישראל בשל האפשרות להעשרת אורניום. כבר למחרת הצהיר דונלד טראמפ כי לא תהיה העשרה, וכל העסקה תלויה בהצטרפות ריאד להסכמי אברהם – ובכך העלה ספק לגבי משמעות המסמך שנחתם זה עתה.
ב-22 ביולי 2026 חתמו שר האנרגיה של ארצות הברית כריס רייט ושר האנרגיה של ערב הסעודית הנסיך עבדולעזיז בן סלמאן על הסכם לשיתוף פעולה בתחום האטום האזרחי לפי סעיף 123 של חוק האנרגיה האטומית האמריקאי. במקביל, הצדדים חתמו על הסכם נפרד על ערבויות. משרד האנרגיה של ארצות הברית כינה את ההסכם בסיס משפטי לשיתוף פעולה רב-שנתי ורב-מיליארדי.
במבט ראשון מדובר באנרגיה: חברות אמריקאיות מקבלות אפשרות להשתתף בבניית תעשיית האטום הסעודית, וריאד מקבלת כלי נוסף לגיוון הכלכלה ולהפחתת התלות של האנרגיה הפנימית בנפט.
אבל כבר אחרי כמה שעות התברר שהסיפור המרכזי כאן אינו הכורים.
השאלה המרכזית היא האם ערב הסעודית תקבל אפשרות להעשיר אורניום בשטחה, מי ישלוט בתהליך זה ומדוע וושינגטון מאפשרת לריאד מה שדרשה במשך שנים לא לאפשר לאיראן.
НАновости — חדשות ישראל כבר ניתחו את המבנה הראשוני של ההסכם ב-22 ביולי במאמר «ישראל איבדה את מחיר הנורמליזציה: ערב הסעודית קיבלה דרך ל-F-35 ולהעשרת אורניום». לאחר הפרסום חל שינוי עקרוני: הנשיא דונלד טראמפ הצהיר בפומבי כי לא תהיה העשרה, ובמקביל קישר את מימוש ההסכם הגרעיני להכרה של ערב הסעודית בישראל. המאמר הקודם של НАновости
לכן השאלה של היום נשמעת אחרת: מה באמת חתמו ארצות הברית וערב הסעודית – ואיזו גרסה של ההסכם תיושם?
ההסכם שנחתם – עדיין לא בניית תחנת כוח גרעינית
כאן חשוב להפריד בין כמה דברים.
מה שנקרא הסכם 123 – זה לא חוזה לבניית כור ספציפי ולא העברת טכנולוגיה גרעינית לערב הסעודית בהחלטה אחת של הנשיא.
החקיקה האמריקאית דורשת הסכם מסגרת כזה לשיתוף פעולה גרעיני אזרחי משמעותי עם מדינה זרה – למשל, ייצוא כורים אמריקאים, רכיבים קריטיים ודלק גרעיני.
המסמך קובע את התנאים המשפטיים שבהם שיתוף פעולה נוסף הופך לאפשרי.
שירות המחקר של הקונגרס מדגיש בנפרד: ההסכם לפי סעיף 123 מאפשר שיתוף פעולה, אך אינו מבטיח כי פרויקט ספציפי בכלל ייושם.
לכן המשפט «ארצות הברית נתנה לערב הסעודית פצצת אטום» יהיה שקר.
אבל גם לצמצם את המתרחש לעסקת אנרגיה רגילה אי אפשר.
הבעיה נמצאת בשכבה הבאה – מחזור הדלק הגרעיני.
הוויכוח אינו על תחנות כוח גרעיניות, אלא על העשרת אורניום
ערב הסעודית יכולה לבנות ולהפעיל אנרגיה גרעינית אזרחית בכלל ללא העשרת אורניום משלה. ניתן לקבל דלק לכורים מספקים חיצוניים.
לכן הדרישה של ריאד לשמור על אפשרות לייצור דלק גרעיני משלה מעוררת כל כך הרבה שאלות.
ההסכם האמריקאי עם איחוד האמירויות הערביות משנת 2009 הפך לדוגמה למה שנקרא «תקן הזהב»: האמירויות ויתרו על העשרת אורניום ועיבוד דלק משומש בשטחן.
בהסכם עם ערב הסעודית אין ויתור בלתי מותנה כזה.
רויטרס דיווח כי המבנה הראשוני כולל מחקר של שנתיים על הכדאיות הכלכלית והטכנית של העשרת אורניום בממלכה. ההסכם עצמו אינו אומר העברה אוטומטית של צנטריפוגות או טכנולוגיות העשרה, אך משאיר דרך משפטית להסכמים עתידיים.
נדונה גם מבנה שבו טכנולוגיה אמריקאית רגישה תוכל לפעול בתוך סוג של «קופסה שחורה»: הציוד נשלט על ידי האמריקאים, והצד הסעודי אינו מקבל גישה מלאה למכשיריו ולידע.
אבל עבור ישראל הבעיה העקרונית לא נעלמת לחלוטין.
אם תשתית העשרה מופיעה פיזית בשטח ערב הסעודית, האזור מקבל עוד מדינה עם בסיס תעשייתי וכוח אדם, שניתן תיאורטית לנסות להשתמש בו לא רק למטרות אזרחיות אם הנסיבות הפוליטיות ישתנו.
זה לא אומר שריאד החליטה ליצור נשק גרעיני.
אבל בדיוק בגלל זה טכנולוגיות העשרה נחשבות לחלק הרגיש ביותר במחזור הגרעיני.
אין גם פרוטוקול נוסף של סבא”א
יש עוד אלמנט חשוב, שלעתים קרובות הולך לאיבוד בדיון.
ערב הסעודית היא צד לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ונמצאת תחת ערבויות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
בנוסף, הפרוטוקול המוקל הקודם Small Quantities Protocol עבור ערב הסעודית בוטל ב-31 בדצמבר 2024. זה חיזק את משטר הערבויות הרגיל של סבא”א. הסוכנות עצמה מתעדת רשמית את התאריך הזה.
אבל יש רמה אחרת של פיקוח – Additional Protocol, פרוטוקול נוסף של סבא”א.
הוא מעניק לסוכנות אפשרויות רחבות יותר לבדוק לא רק חומרים ומתקנים מוצהרים, אלא גם לחפש סימנים לפעילות גרעינית לא מוצהרת.
ערב הסעודית עדיין לא הכניסה פרוטוקול כזה לתוקף.
והתחייבויות לעשות זאת בהסכם האמריקאי, לפי רויטרס ו-Arms Control Association, אין.
כאן מופיעה אחת הסתירות המרכזיות במדיניות האמריקאית.
מדוע לערב הסעודית מותר מה שארצות הברית לא רוצה לאפשר לאיראן
וושינגטון רואה במשך שנים את ההעשרה העצמית של איראן כבעיה מרכזית.
הסיבה ברורה: העשרה אזרחית כשלעצמה אינה יצירת פצצת גרעין, אך מדינה המחזיקה בתשתית תעשייתית מתאימה ומומחים, יש לה מרחק טכנולוגי קטן יותר לתוכנית צבאית פוטנציאלית מאשר מדינה שתלויה לחלוטין בדלק מיובא.
פוליטיקאים אמריקאים יישמו עיקרון זה על איראן בצורה הקשוחה ביותר.
לדוגמה, החלטה שהוגשה לסנאט של ארצות הברית במאי 2025 דרשה במפורש כי הסכם גרעיני עתידי אפשרי עם איראן יכלול ויתור של טהרן על העשרה פנימית, עיבוד דלק ותשתית מתאימה, וכן קבלת פרוטוקול נוסף של סבא”א.
לערב הסעודית וושינגטון יישמה בתחילה נוסחה רכה יותר.
זה לא הופך את איראן וערב הסעודית למדינות זהות. יש ביניהן יחסים עקרוניים שונים עם ארצות הברית, היסטוריה שונה של אינטראקציה עם סבא”א, מטרות חוץ שונות ורמת אמון שונה של וושינגטון.
אבל מבחינת משטר אי-הפצה השאלה נשארת.
אם העשרה עצמית נחשבת למסוכנת מדי עבור מדינה אחת במזרח התיכון, עד כמה תהיה יציבה המערכת שבה למדינה אחרת נותרת אפשרות כזו?
ומה אז לענות לטורקיה, מצרים או מדינות אחרות באזור, אם בעתיד ידרשו תנאים דומים?
מדוע לא ניתן לשכוח את הצהרת מוחמד בן סלמאן
לדאגה סביב העסקה מתווספת אמירה ישנה אך עקרונית של יורש העצר של ערב הסעודית מוחמד בן סלמאן.
הוא אמר בפומבי שאם איראן תקבל נשק גרעיני, גם לערב הסעודית יהיה צורך לקבל אותו.
זה עדיין לא תוכנית צבאית ולא הוכחה להחלטה ליצור פצצה.
אבל למומחים לאי-הפצה יש חשיבות לשילוב הגורמים:
- המדינה רוצה לפתח תעשיית אטום אזרחית גדולה;
- המדינה מחזיקה במאגרי אורניום משלה;
- היא שואפת לדון בהעשרה עצמית;
- במקביל, המנהיג בפועל שלה מאפשר בפומבי יצירת נשק גרעיני בתגובה להופעת נשק כזה אצל יריב אזורי.
לכן הוויכוח סביב ההסכם לא נבע מעצם העובדה של בניית תחנות כוח גרעיניות.
הוויכוח נבע מהשאלה אילו אפשרויות עשויות להופיע סביב תחנות הכוח הללו בעוד עשר או עשרים שנה.
ואז טראמפ הצהיר: לא תהיה העשרה
החלק המוזר ביותר בסיפור התרחש כבר לאחר החתימה.
ב-23 ביולי, רק יום לאחר הטקס, כתב דונלד טראמפ כי במסגרת ההסכם האזרחי «לא תהיה העשרת חומר».
אבל המבנה שנחשף בתחילה של ההסכם דווקא השאיר את שאלת ההעשרה העתידית פתוחה וכלל מחקר של שנתיים.
רויטרס ציין במפורש כי לאחר הצהרת הנשיא לא היה ברור כיצד דבריו מתיישבים עם המסמך שנחתם.
וזו אי-הוודאות הראשונה שחשוב לשמור בניסוחים.
ב-7 באוגוסט אי אפשר לטעון בו זמנית שתי דברים:
«ערב הסעודית בוודאות תעשיר אורניום».
ו:
«שאלת ההעשרה נסגרה סופית».
המבנה שנחתם השאיר אפשרות כזו לדיון נוסף. נשיא ארצות הברית לאחר החתימה הצהיר בפומבי כי לא תהיה העשרה.
כיצד בדיוק יוסדר סתירה זו משפטית, עדיין לא ברור.
התנאי השני של טראמפ התברר כחשוב יותר לישראל
באותה פרסום הוסיף טראמפ תנאי ששינה לחלוטין את המשמעות הפוליטית של העסקה.
הנשיא הצהיר: ההסכם ייושם רק בתנאי שערב הסעודית תצטרף להסכמי אברהם ותנרמל את היחסים עם ישראל.
דוברת הבית הלבן קרולין ליוויט אמרה בצורה ישירה יותר: אם ריאד לא תצטרף, «the deal is off».
כלומר, תוך יום הסיפור עבר כמעט מעגל שלם.
הלוגיקה הראשונית בתקופת ג’ו ביידן נראתה כך: ערב הסעודית מקבלת ערבויות אמריקאיות, נשק מודרני ועזרה עם תוכנית גרעינית אזרחית, וישראל מקבלת נורמליזציה של היחסים עם המדינה הערבית החשובה ביותר.
לאחר חזרתו של טראמפ, המסלול הסעודי-אמריקאי החל לנוע בנפרד.
ב-22 ביולי נראה היה שההסכם האטומי הופרד סופית מההכרה בישראל.
ב-23 ביולי החזיר טראמפ את הקשר בחזרה בפומבי.
וב-29 ביולי, לאחר פגישה עם בנימין נתניהו, הודיע בכיר ישראלי כי טראמפ הבטיח לראש הממשלה הישראלי: וושינגטון אכן רואה את ההסכם הגרעיני כחלק מתהליך נורמליזציה של היחסים בין ערב הסעודית לישראל.
זה כבר לא פרט דיפלומטי קטן.
מזה תלוי, האם ישראל מקבלת משהו בתמורה להופעת תשתית גרעינית פוטנציאלית רגישה אצל המדינה הערבית הגדולה ביותר באזור.
אבל ערב הסעודית עדיין לא מקבלת את התנאי של ישראל
כאן מתעורר מבוי סתום נוסף.
ריאד כבר זמן רב מקשרת את הנורמליזציה עם ישראל להופעת דרך פוליטית בלתי הפיכה ליצירת מדינה פלסטינית.
עבור ממשלת בנימין נתניהו תנאי כזה נשאר כמעט בלתי קביל.
לכן הנוסחה האמריקאית נראית פשוטה רק על הנייר:
תוכנית גרעינית בתמורה להסכמי אברהם.
בפועל כל חלק של נוסחה זו קשור לדרישה נוספת שהצדדים עדיין לא מוכנים לקבל.
ערב הסעודית לא הכריזה רשמית על הצטרפות להסכמי אברהם.
בהתאם לכך, אם לדבוק בעמדה הפומבית של טראמפ, גם ההסכם הגרעיני האמריקאי עדיין לא ניתן להחשיב כמובטח ליישום.
ישראל בתחילה נבהלה – וזה מובן
לפני הצהרת טראמפ, התגובה של חלק מהממסד הפוליטי הישראלי הייתה קשה ביותר.
ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט כינה את ההסכם שנחתם «מעל ראש ישראל» ככישלון אסטרטגי חמור והזהיר כי העשרת אורניום בערב הסעודית עשויה להפעיל מרוץ גרעיני אזורי.
אביגדור ליברמן דרש להתנגד להסכם בקונגרס.
בני גנץ הציב את השאלה אחרת: למה ישראל צריכה תוכנית גרעינית אזרחית של ערב הסעודית אם היא לא משולבת בארכיטקטורה רחבה יותר של ברית אזורית מתונה.
לאחר שטראמפ החזיר את תנאי הנורמליזציה, לשכת נתניהו כבר בירכה על האפשרות של הצטרפות ערב הסעודית להסכמי אברהם כ«קפיצה היסטורית» לשלום.
אבל השאלה הגרעינית לא נעלמה.
ישראל עצמה הייתה מוכנה לדון בהעשרה סעודית
יש עוד עובדה לא נוחה, שבלעדיה הדיון הנוכחי יהיה לא שלם.
בשנת 2023, כאשר השלום בין ערב הסעודית לישראל נראה כאפשרות ממשית, נתניהו וסביבתו הקרובה לא שללו פשרה על התוכנית הגרעינית הסעודית.
אז נדונה גם תוכנית המפעל בשטח הסעודי תחת ניהול אמריקאי ובפיקוח אמריקאי.
השר רון דרמר, אחד מהמקורבים ביותר לנתניהו, הסביר בפומבי את ההיגיון בערך כך: אם ריאד בכל מקרה יכול לפנות לסין או לצרפת, לישראל עשוי להיות בטוח יותר שהתוכנית תתפתח בהשתתפות ישירה של ארה”ב.
במקביל, הרעיון עורר התנגדות רצינית בתוך הממסד הביטחוני והגרעיני הישראלי.
לכן אי אפשר לצמצם את הוויכוח לנוסחה “ישראל תמיד הייתה נגד”.
נכון יותר לשאול שאלה אחרת:
לאיזה סיכון ישראל הייתה מוכנה ללכת למען נורמליזציה היסטורית – והאם היא מוכנה לקבל את אותו סיכון אם לא תהיה נורמליזציה?
אלו עסקאות פוליטיות שונות באופן עקרוני.
ב-7 באוגוסט הופיע גורם נוסף: פקיסטן וטורקיה
שבועיים לאחר החתימה על ההסכם הגרעיני, המצב האזורי הפך למורכב עוד יותר.
ב-7 באוגוסט חתמו סעודיה, פקיסטן וטורקיה במכה על הסכם הגנה משותף. הוא כולל עקרון של הגנה קולקטיבית: התקפה על אחד הצדדים נחשבת כהתקפה על כל המשתתפים.
זה כשלעצמו לא אומר שפקיסטן מעבירה לסעודיה נשק גרעיני, טכנולוגיות או מפיצה אוטומטית את הפוטנציאל הגרעיני שלה עליה.
אין סעיפים כאלה בחלק הפומבי של ההסכם.
אבל ההקשר הפוליטי משתנה.
פקיסטן היא מדינה גרעינית. סעודיה כבר יש לה הסכם הגנה אסטרטגי נפרד עם איסלאמאבאד, ועכשיו היא מחזקת את הארכיטקטורה הצבאית המשולשת יחד עם פקיסטן וטורקיה.
זה קורה על רקע איומים חדשים מצד איראן וכוחות הקשורים אליה, התקפות באזור וספקות של מדינות המפרץ הפרסי לגבי כמה זמן הן יכולות להסתמך רק על ערבויות אמריקאיות.
לניתוח התוכנית הגרעינית הסעודית זה לא הוכחה לפרויקט צבאי סמוי.
אבל זהו גורם חדש בסביבה שבה התוכנית תתפתח.
לריאד יש סיבה רציונלית לבנות תחנת כוח גרעינית
עם זאת, יהיה זה שגוי להסביר את כל התוכנית הגרעינית הסעודית רק במניעים צבאיים.
סעודיה באמת זקוקה לכמויות עצומות של חשמל.
המדינה מפתחת תעשייה, התפלת מים, ערים חדשות, מרכזי נתונים ופרויקטים תשתיתיים רחבי היקף.
בנוסף, הנפט הנשרף בתוך המדינה לייצור חשמל לא יכול להימכר בשוק החיצוני.
לכן ייצור גרעיני משתלב היטב באסטרטגיה הכלכלית Vision 2030.
גם לארה”ב יש כאן עניין רציונלי.
חברות אמריקאיות מקבלות גישה לשוק עצום, וושינגטון שומרת על השפעה על פיתוח הענף הגרעיני הסעודי.
אם ארה”ב תוותר לחלוטין על שיתוף פעולה, לריאד נשארים סין, רוסיה, דרום קוריאה וצרפת.
לכן ההיגיון האמריקאי נראה כך: תוכנית מבוקרת עם השתתפות אמריקאית עדיפה על תוכנית סעודית שנבנתה על ידי מדינה אחרת כמעט ללא השפעה אמריקאית.
הבעיה היא במחיר של שליטה כזו.
הקונגרס עדיין יכול להתערב
ההסכם לא הפך לסופי רק כי השרים חתמו עליו.
חוק האנרגיה האטומית קובע בחינה של הסכמים לפי סעיף 123 על ידי הקונגרס במהלך שני תקופות, המהוות בסך הכל 90 ימים של מושב רציף.
אבל כאן חשוב לא לעשות את הטעות הנפוצה.
זו לא אשרור רגיל של הסכם בינלאומי, שבו הקונגרס צריך פשוט להצביע “בעד”.
אם ההסכם עומד בהליך החוקי שנקבע, הוא יכול להיכנס לתוקף לאחר סיום תקופת הבחינה, אם הקונגרס לא יקבל החלטה משותפת לדחות אותו, שתהפוך לחוק. אם הנשיא יטיל וטו, המתנגדים להסכם יצטרכו רוב שיכול להתגבר על הווטו.
לכן הקונגרס יכול לשנות את גורל המסמך, אבל לעשות זאת פוליטית לא פשוט.
מה אנחנו יודעים בוודאות – ומה אנחנו עדיין לא יודעים
ב-7 באוגוסט ניתן להחשיב כמה דברים כהוכחות.
ארה”ב וסעודיה אכן חתמו על הסכם לפי סעיף 123.
בתחילה הוא לא כלל ויתור סעודי ללא תנאי על העשרת אורניום לפי מודל ההסכם ארה”ב–איחוד האמירויות.
לא היה גם קבלה חובה של סעודיה את הפרוטוקול הנוסף של סבא”א.
שאלת ההעשרה העתידית הייתה אמורה להיבחן נוספת.
למחרת טראמפ הצהיר בפומבי שלא תהיה העשרה.
הוא גם הצהיר שהמימוש של ההסכם תלוי בהצטרפות סעודיה להסכמי אברהם.
סעודיה עדיין לא הצטרפה אליהם.
דברים אחרים, לא פחות חשובים, נשארים לא ידועים:
- באיזה מסמך משפטי ייקבע האיסור על העשרה שהצהיר טראמפ;
- האם הטקסט שכבר נחתם ישונה או שהשאלה תיפתר בשלב ההסכמים והרישיונות הבאים;
- האם ריאד הסכים לפרשנות הציבורית החדשה של נשיא ארה”ב;
- האם סעודיה תקבל את הפרוטוקול הנוסף של סבא”א;
- האם בכלל ייבנה מתקן להעשרה;
- איזה מודל שליטה ארה”ב תדרוש, אם הדיון על ייצור דלק עצמאי יתחדש אי פעם;
- האם וושינגטון תצליח לקשור את התוכנית הגרעינית לנורמליזציה של היחסים בין סעודיה לישראל.
להציג כל אחת מהשאלות הפתוחות הללו כעובדה שנפתרה עכשיו יהיה מוקדם מדי.
הסיכון העיקרי לישראל – לא פצצה סעודית מחר
חדשות ישראל רואה כאן סיכון אחר כעיקרי.
לא מדובר בתרחיש שבו סעודיה מחר בבוקר פתאום יוצרת נשק גרעיני.
כך השאלה בכלל לא עומדת.
הבעיה האסטרטגית מופיעה באופק של שנים רבות.
אם סעודיה תקבל קומפלקס גרעיני אזרחי מלא, תשתית של מחזור דלק גרעיני ובזמן עתידי זכות להעשרה עצמאית, היא עשויה להפוך למדינה נוספת באזור עם יכולות גרעיניות סף.
אז מדינות אחרות עשויות לדרוש זכויות דומות.
ישראל תמצא את עצמה כבר לא במערכת שבה האיום הגרעיני המרכזי הוא איראן, אלא באזור שבו כמה מדינות גדולות ישאפו להחזיק בטכנולוגיות שמקצרות את הדרך בין אנרגיה גרעינית אזרחית לתוכנית צבאית פוטנציאלית.
זהו הסיכון העיקרי לטווח הארוך.
אבל לאחר הצהרת טראמפ הבעיה הפכה לרחבה יותר
ב-22 ביולי נראה היה שהשאלה המרכזית היא מדוע ארה”ב נותנת לסעודיה אפשרות לדון בהעשרה ללא הכרה בישראל.
ב-23 ביולי הופיעה שאלה אחרת: האם נשיא ארה”ב יכול בהצהרה פומבית לשנות את התנאים הפוליטיים של הסכם בינלאומי שכבר נחתם?
וב-7 באוגוסט נוסף שלישי: מה יהיה מאזן הגרעין של האזור שבו סעודיה מפתחת במקביל גרעין אזרחי, מתקרבת בתחום ההגנה הקולקטיבית עם פקיסטן הגרעינית ומנסה להגן על עצמה מאיראן?
התשובות עדיין פחותות מהשאלות.
אבל שינוי אחד כבר התרחש.
התוכנית הגרעינית הסעודית הפסיקה להיות פרויקט אנרגיה נפרד.
היא הפכה לחלק מהתחרות האמריקאית עם סין ורוסיה, מדיניות ההרתעה של איראן, המשא ומתן על הכרה בישראל, הדיון הפנימי הישראלי על הסיכון המותר וארכיטקטורת הביטחון האזורית החדשה.
לכן תוצאת העסקה הזו תיקבע לא רק על פי אילו כורים ייבנו בסעודיה.
הרבה יותר חשוב – אילו טכנולוגיות יהיו ליד הכורים האלה, מי יקבל גישה אליהם, אילו בדיקות יהיו חובה ומה בדיוק תקבל ישראל במבנה הפוליטי שוושינגטון מנסה להרכיב סביב ריאד.
הבסיס העריכתי של החומר
חדשות ישראל השוו בנוסף את עיקרי הדברים עם הודעה רשמית של משרד האנרגיה של ארה”ב, חומרים של רויטרס, מסמכים של שירות המחקר של הקונגרס, נתוני סבא”א, הערכת איגוד בקרת הנשק ופרסומים ישראליים על עמדת הממשלה ומנהיגים לשעבר של המדינה.
החומר הוא ניתוח פוליטי ואסטרטגי של מסמכים פתוחים. המחבר לא מופיע כמומחה לתכנון כורים גרעיניים או מחזור דלק גרעיני; הטענות הטכניות מוגבלות לנתונים המאושרים על ידי מקורות מקצועיים ורשמיים.
לב ורשבסקי ניתח בעבר עבור חדשות ישראל את התפתחות ההסכם האמריקאי-סעודי והשלכותיו על ישראל. החומר החדש הוכן כהמשך לפרסום ההוא לאחר הופעת הצהרות טראמפ, התגובה הישראלית ושינויים חדשים במערכת הביטחון האזורית.
….
יהודים מאוקראינה: יעקב דורי – מההגנה העצמית של אודסה ועד לרמטכ”ל הראשון של ישראל ונשיא הטכניון - 07.08.2026
- Новости Израиля
“אנו מבקשים מכם ישועה”: 16 במאי – 3 שנים לפנייתו של לוחם אזוב יהודי לממשלת ישראל: “על חורבות מפעל אזובסטל, ישנם יהודים כמוך וכמוני” - 07.08.2026
- Новости Израиля
ארה”ב חתמה על עסקה גרעינית עם ערב הסעודית. כעבור יום טראמפ שינה את משמעותה - 07.08.2026
- Новости Израиля