בכלא לוקיאנובסקי בקייב נפתחה לוח זיכרון לרבי לוי-יצחק שניאורסון, שנרדף על ידי הנ.ק.ו.ד. על שמירת החיים היהודיים.

בבית הכלא לוקיאנובסקי הפעיל הוצבה לוח זיכרון לאדם שנחקר והוכה כאן על סירובו לוותר על היהדות. סיפורו של רבי לוי יצחק שניאורסון מאחד היום את קייב, דניפרו, ניקולייב, קמנסקויה, קזחסטן ואת כל העולם של חב”ד.

במקום שבו ניסו לשבור אותו: בלוקיאנובסקי סיזו נפתח זיכרון לרבי לוי יצחק שניאורסון

לוחות זיכרון בדרך כלל מותקנים על חזיתות בתים, באוניברסיטאות, בבתי כנסת או במוזיאונים. בקייב הופיע סימן זיכרון במקום הרבה יותר קודר – בתוך בית הכלא לוקיאנובסקי הפעיל.

דווקא לכאן באביב 1939 הביאו אנשי ה-NKVD את רבי לוי יצחק שניאורסון – הרב הראשי של יקטרינוסלב-דניפרופטרובסק, חוקר תורה וקבלה יוצא דופן, אביו של הרבי השביעי מלובביץ’ מנחם מנדל שניאורסון.

הלוח נפתח ב-3 באוגוסט 2026, ביום 20 באב 5786 – יום השנה לפטירתו של רבי לוי יצחק לפי הלוח העברי. עברו 82 שנים מאז מותו בגלות הסובייטית. כעת בתוך המוסד שבו נשללה חירותו, נרשם רשמית: מול המערכת הסובייטית עמד לא פושע, אלא מנהיג דתי שנרדף על שירותו לעמו.

מנהל הכלא הכיר באי-הצדק

בטקס השתתפו מנהל לוקיאנובסקי סיזו, סגנו, הרב הראשי של קייב יונתן מרקוביץ’ ובנו, הרב אריאל מרקוביץ’, המנהל את הסיוע ליהודים במוסדות הענישה האוקראיניים.

יונתן מרקוביץ’ עוסק גם בעבודה דתית במערכת הענישה של אוקראינה. יחד עם בנו הוא פעל במשך מספר חודשים לקבלת אישור להתקין לוח קבוע בתוך המוסד הפעיל, שמשמש עדיין כבית מעצר.

לא רק פתיחת הלוח הייתה בעלת משמעות מיוחדת. מנהל המוסד הכיר בפומבי בכך שרבי לוי יצחק היה כאן לא על פשע אמיתי. מאסרו היה תוצאה של מדיניות סובייטית להשמדת חיים דתיים עצמאיים.

יחד עם הלוח נמסרה לספריית הסיזו הספר “ניצוצי לוי יצחק” – אוסף המבוסס על פרשנויותיו לתורה. ההנחה היא שהאסירים היהודים יוכלו להכיר את הספר.

עצם בחירת המקום משנה את משמעות הזיכרון. זה לא סימן זיכרון שהותקן רחוק ממקום האירועים. הוא נמצא שם, במקום שבו נחקרו, הוכו וניסו להכריח אותו לוותר על האחריות הרוחנית.

מה על לוח הזיכרון

הנה תרגום מלא של הטקסט על הלוח מאוקראינית:

בבניין זה בשנת 1939 הוחזק באופן בלתי חוקי ונרדף על ידי השלטון הסובייטי

רבי לוי יצחק שניאורסון
1878–1944

הרב הראשי של העיר דניפרו, אחד מהרבנים, הצדיקים והמנהיגים הבולטים ביותר של העם היהודי, אביו של הרבי מלובביץ’ המפורסם בעולם.

בשנת 1939 נעצר ונרדף על ידי השלטון הסובייטי על פעילות דתית, רוחנית, חינוכית וצדקה, שנועדה לעזור לקהילה היהודית ולהפצת ידע על היהדות.

כחמישה חודשים הוחזק באופן בלתי חוקי בבתי הכלא של קייב, ולאחר מכן נשלח לגלות של חמש שנים בעיר שיאלי בקזחסטן.

בסך הכל שהה 303 ימים בחמישה בתי כלא.

נפטר בגלות ב-9 באוגוסט 1944.

במרכז הלוח ישנה כתובת בעברית בשם רבי לוי יצחק עצמו. בה נאמר שהוא היה במאסר בדניפרופטרובסק, קייב, חרקוב ואלמה-אטה, וששהה בחמישה בתי כלא בסך הכל 303 ימים.

החלק התחתון של הלוח:

לוח זיכרון זה הותקן לכבוד יום השנה ה-82 לפטירתו של רבי לוי יצחק שניאורסון, תזכרו לברכה.

יוזמי ההתקנה היו שליח הרבי מלובביץ’, הרב הראשי של קייב והרב הראשי של שירות הענישה הפלילי של אוקראינה, רבי יונתן בנימין מרקוביץ’, ובנו, שליח הרבי מלובביץ’ רבי אריאל גרשון שלום מרקוביץ’.

20 באב 5786
3 באוגוסט 2026

מעצר בשלוש לפנות בוקר

רבי לוי יצחק שניאורסון נעצר על ידי אנשי ה-NKVD בסביבות שלוש לפנות בוקר ב-28 במרץ 1939 בביתו בדניפרופטרובסק. כבר בבוקר למחרת הועבר לקייב והוכנס ללוקיאנובסקי סיזו.

למעצר קדמה קמפיין רחב יותר. בקייב, חרקוב ודניפרופטרובסק נעצרו לפחות שנים עשר חסידים. על פי נתוני Chabad org, הרשויות הסובייטיות יכלו להכין משפט ראווה נגד המחתרת הדתית, אך מאוחר יותר הופרד עניינו של לוי יצחק להליך נפרד.

באופן רשמי הוא הואשם בתעמולה אנטי-סובייטית, ביצירת רשת דתית ובקשרים עם מודיעין זר. במסמכי ה-NKVD נטען שבנו היה כביכול הרב הראשי של ורשה וסוכן פולין.

זה היה בדיה. הרבי מלובביץ’ העתידי לא היה הרב הראשי של ורשה ולא מרגל פולני.

אבל לחקירה הסובייטית לא נדרשו הוכחות אמיתיות. הרב המשפיע, שהמשיך להגן בגלוי על חוקי היהודים, לתמוך במשפחות העצורים ולשמור על מוסדות דתיים, כבר נתפס על ידי המשטר כסכנה.

מצה שהרב סירב להכריז ככשרה

אחד מהפרקים המפורסמים ביותר שקדמו למעצר היה הוויכוח סביב ייצור המצה.

המפעלים הסובייטיים ייצרו מצה, אך הרשויות קיוו לקבל מהרב הראשי אישור רשמי לכשרותה. רבי לוי יצחק סירב לשים את שמו על מסמך כזה, כל עוד הייצור לא יעמוד באמת בדרישות החוק היהודי.

הוא לא הסכים לפשרה אפילו תחת לחץ והשיג את קיום התנאים הנדרשים.

עם זאת, יהיה פשוט מדי לטעון שהרב נעצר רק בגלל המצה. פרק זה הפך לחלק מעימות רב שנים. רבי לוי יצחק ארגן סיוע למשפחות האסירים היהודים, תמך בהפצת המצה, השתתף ביצירת מקווה מחתרתית והמשיך ללמד תורה במדינה שהכריזה על הדת כשריד מהעבר.

ל-NKVD לא הייתה בעיה עם טקס דתי נפרד. הבעיה הייתה האדם עצמו, שיכול לאחד את הקהילה ולשכנע אחרים לא לוותר על זהותם.

חמישה בתי כלא וחקירות של 16 שעות

במהלך החודשים הבאים הועבר האסיר בין חמישה בתי כלא סובייטיים. החקירות יכלו להימשך 15–16 שעות.

ב-4 באוקטובר 1939 נגזר עליו חמש שנות גלות פנימית. רבי לוי יצחק נשלח לכפר צ’ילי, כיום שיאלי, בערבות קזחסטן.

אשתו, הרבנית חנה שניאורסון, הגיעה מרצונה לבעלה. הם חיו בתנאים קשים, התמודדו עם מחסור במזון, מחלות והיעדר הדברים הבסיסיים ביותר.

אפילו בגלות המשיך רבי לוי יצחק לעבוד על פרשנויות לטקסטים יהודיים. מכיוון שלא היו דיו רגילים, הרבנית חנה הכינה אותם מעשבים, שורשים וצמחים. הבעל רשם את מחשבותיו בשולי הספרים המעטים שהיו עמו.

לאחר מות בעלה שמרה חנה על כרכים אלה. מאוחר יותר הגיעו כתבי היד לארה”ב ופורסמו בהשתתפות בנם – הרבי מלובביץ’.

בתחילת 1944 הותר לרב החולה לעבור לאלמה-אטה. הוא נפטר ב-9 באוגוסט 1944, 20 באב 5704, בגיל 66. הוא נקבר בבית העלמין היהודי בעיר, שכיום נקראת אלמטי.

בשנת 2020 הכירה קזחסטן במקום קבורתו של רבי לוי יצחק כאתר מורשת לאומית.

הרב הראשי של יקטרינוסלב בשנות השמדת הדת

רבי לוי יצחק שניאורסון נולד בשנת 1878. לאחר נישואיו לחנה ינובסקי חיו בני הזוג בניקולייב, שם נולדו שלושת בניהם. הבכור היה מנחם מנדל שניאורסון – הרבי השביעי מלובביץ’ העתידי.

בשנים 1908–1909 הפך לוי יצחק לרב הראשי של יקטרינוסלב. בתקופה הסובייטית קיבלה העיר את השם דניפרופטרובסק, ומאז 2016 נקראת דניפרו.

הוא עמד בראש הקהילה כשלושים שנה: עבר את מלחמת העולם הראשונה, המהפכה, הקמת השלטון הבולשביקי והשמדת המוסדות היהודיים העצמאיים.

לאחר עזיבתו הכפויה של הרבי השישי מלובביץ’ יוסף יצחק שניאורסון מברית המועצות בשנת 1927, נותר לוי יצחק כאחד מהרבנים הסמכותיים ביותר בברית המועצות. דווקא בתקופה זו הפכה עבודתו הרגילה של הרב לסיכון יומיומי.

לערוך שיעור דתי, לעזור לבנות מקווה, לאסוף כסף למשפחה נזקקת או לדרוש ייצור כשר פירושו היה לאתגר את המדינה.

קייב התקינה לוח, דניפרו שמרה על זיכרון חי

כמעט במקביל לטקס בקייב, התקיימו אירועי זיכרון בדניפרו.

פרברנגן גברי התקיים בבית הכנסת המרכזי “ורד הזהב”. הרב מוישה לייב ובר סיפר על שירותו של לוי יצחק לעם היהודי, הרדיפות הסובייטיות ונאמנותו לתורה. המשתתפים שרו ניגונים חסידיים והתכנסו לסעודה מסורתית.

פרברנגן נשי נערך במרחב החינוכי “כולל תורה”. השתתף בו סגן מזכיר בית הדין הרבני של דניפרו אברהם יוסף יצחק קרשנבאום. הוא דיבר על עבודתו של לוי יצחק ביקטרינוסלב ושמירת מורשתו הרוחנית.

פרברנגן אינו טקס רשמי רגיל. זהו מפגש חסידי שבו המשתתפים לומדים תורה, מספרים סיפורים על צדיקים, שרים ניגונים – מנגינות ללא מילים – ודנים כיצד רעיונות רוחניים צריכים להתבטא במעשים.

לכן קייב ודניפרו בחרו בשני דרכים שונות אך משלימות לזיכרון. בקייב הוחזר שמו של הרב למרחב המוסד הממשלתי. בדניפרו המשיכו את מורשתו בתוך הקהילה שהוא פעם הנהיג.

ניקולייב וקמנסקויה: זיכרון שאינו מוגבל לערים גדולות

בפרסום של פדרציית הקהילות היהודיות של אוקראינה, שהמערכת של נאנווסטי – חדשות ישראל עיינה בו, מדווח גם על מפגשי זיכרון בניקולייב ובקמנסקויה.

לניקולייב יש משמעות מיוחדת בסיפור זה. כאן לאחר החתונה חיו לוי יצחק וחנה שניאורסון. כאן גם נולד בשנת 1902 בנם הבכור מנחם מנדל – הרבי השביעי מלובביץ’ העתידי.

במפגש בניקולייב נאם הרב של העיר והאזור שלום גוטליב. המשתתפים למדו את פרשנויותיו של לוי יצחק לתורה ולזוהר, שרו ניגונים, נתנו צדקה ודיברו על מעשים טובים כהמשך מעשי לזיכרון.

בקמנסקויה התקיים פרברנגן גברי על ידי משתתפי תוכנית “העידן הזהוב”. זהו פרט חשוב: מדובר לא רק בכנסים בינלאומיים, רבנים משפיעים או מרכזים קהילתיים גדולים. הסיפור מועבר במהלך מפגשים קטנים, שבהם משתתפים מבוגרים מספרים אותו לדורות הבאים.

כך נוצרת מפת זיכרון העוברת דרך מספר ערים:

• דניפרו – מקום שירותו של לוי יצחק במשך שלושים שנה;
• ניקולייב – עיר חיי המשפחה והולדת הרבי מלובביץ’ העתידי;
• קייב – מקום המאסר והחקירות;
• קמנסקויה – דוגמה לשמירת המורשת על ידי קהילה אזורית קטנה;
• אלמטי – מקום הגלות, המוות והקבורה.

התנצלות ה-KGB ולוח לאחר עשורים

המדינה הסובייטית לא הכירה באחריותה לרדיפת הרב במשך זמן רב.

רק באוגוסט 1991, בחודשים האחרונים לקיומה של ברית המועצות, הכירה הנהלת ה-KGB האוקראינית באופן רשמי באי-החוקיות של פעולות קודמיהם. לנציגי חב”ד נמסרו מסמכי התיק, שהועברו לאחר מכן לניו יורק למנחם מנדל שניאורסון.

חומרים נוספים נמסרו על ידי אוקראינה בשנת 1993 ועל ידי קזחסטן בשנת 1999.

עם זאת, ההכרה הארכיונית ולוח הזיכרון ממלאים משימות שונות.

הארכיון קובע עובדה. הלוח מחזיר את האדם למרחב הפיזי שממנו ניסו למחוק אותו.

לכן לטקס בלוקיאנובסקי סיזו יש משמעות החורגת מעבר להיסטוריה של חב”ד. המוסדות הממשלתיים נושאים באחריות לא רק לשמירת המסמכים. הם מחליטים אילו שמות נשארים גלויים ובאיזו שפה החברה מתארת את הרדיפות.

מדוע הסיפור הזה חשוב לישראל

לקורא הישראלי השם שניאורסון קשור לרוב לרבי השביעי מלובביץ’ ולרשת העולמית של קהילות, מוסדות חינוך ושליחי חב”ד שנוצרה תחת הנהגתו.

אבל סיפור הלוח בקייב מזכיר: המערכת הגלובלית הזו לא צמחה בוואקום היסטורי. מאחוריה עומד הניסיון של משפחה שעברה דרך איסורים סובייטיים, מעצר, בתי כלא, גלות והגירה כפויה.

אוקראינה בסיפור הזה אינה תפאורה רחוקה. כאן שירת אביו של הרבי, כאן נולד מנחם מנדל שניאורסון עצמו, כאן התגבש ניסיונו המוקדם וכאן ניסתה המערכת הסובייטית להשמיד את הסביבה הדתית שממנה צמח אחד מהתנועות היהודיות המוכרות ביותר בזמננו.

לנאנווסטי – חדשות ישראל חשוב לראות באירועים כאלה לא רק מחווה פרוטוקולית נוספת, אלא חלק מהזיכרון המשותף הישראלי-אוקראיני.

מה מאושר ומה עדיין לא ידוע

המערכת השוותה את המידע של קהילת חב”ד בקייב עם פרסומים של Chabad.org, i24NEWS, חומרים של הקהילות היהודיות בדניפרו ומסמכים ביוגרפיים שפורסמו בעבר.

אושרו תאריך פתיחת הלוח, מקום הטקס, השתתפותם של יונתן ואריאל מרקוביץ’, נוכחות הנהלת הסיזו, מסירת הספר לספרייה וההכרה הפומבית באי-הצדק של המאסר.

בזמן הכנת החומר לא מצאה המערכת הודעה נפרדת של משרד המשפטים של אוקראינה או של שירות הענישה הפלילי הממלכתי עם שמות המנהלים שהשתתפו בסיזו. בפרסומי המארגנים מוזכרים המנהל וסגנו ללא שמות.

נאנווסטי לא נכחו בטקס ואין להם תמונות משלהם מהמוסד הפעיל. התמונות שפורסמו מגיעות מ-JCC Kyiv וממקורות הקשורים לחב”ד.

זה מגביל את האפשרות לבדוק באופן עצמאי כל פרט בטקס, אך לא משנה את העובדה המאושרת העיקרית: לוח זיכרון קבוע הותקן בתוך אותו מוסד פעיל שבו הוחזק רבי לוי יצחק שניאורסון בשנת 1939.

החיים היהודיים באוקראינה לא נעצרו תחת הטילים הרוסיים

פתיחת לוח הזיכרון בלוקיאנובסקי סיזו חשובה לא רק כהשבת צדק היסטורי. זהו עדות נוספת לכך שלמרות התוקפנות הרוסית, האזעקות היומיות, התקפות הטילים והמל”טים, החיים היהודיים באוקראינה לא נעלמו ולא הפכו לזיכרון בלבד מהעבר.

בקייב מתקינים זיכרון לרב שנרדף. בדניפרו מתקיימים פרברנגן גבריים ונשיים. בניקולייב לומדים פרשנויות לתורה ולזוהר. בקמנסקויה משתתפי תוכניות קהילתיות מתכנסים לדבר על ההיסטוריה היהודית ולהעביר אותה לדורות הבאים. ממשיכים לפעול בתי כנסת, מרכזי צדקה, פרויקטים חינוכיים, כמרים וארגונים קהילתיים.

וכל זה קורה במדינה שרוסיה ממשיכה לתקוף.

התוקפנות הרוסית הורסת בתים, בתי ספר, בתי חולים ומבנים דתיים, מכריחה אנשים לעזוב את עריהם ויוצרת איום לכל אזרחי אוקראינה ללא קשר למוצאם או לדתם. אבל הטילים של פוטין לא הצליחו לעצור את התפילות, את לימוד התורה, את החגים היהודיים או את עבודת הקהילות.

יתרה מכך, היהודים האוקראינים היום אינם צופים מהצד במלחמה. הם משרתים בשורות כוחות ההגנה של אוקראינה, עובדים ככמרים צבאיים, עוסקים בהתנדבות, מעבירים רכבים וציוד נחוץ ליחידות, עוזרים לפצועים, לבתי חולים, למפונים ולאוכלוסייה האזרחית. פדרציית הקהילות היהודיות של אוקראינה דיווחה ישירות על יהודים שנלחמים בשורות הכוחות המזוינים של אוקראינה, וכן על תמיכה רוחנית וחומרית בחיילים האוקראינים.

לכן השתתפות המדינה האוקראינית בשימור הזיכרון היהודי אינה יכולה להיתפס רק כהפגנת סובלנות פורמלית. האישור להתקין לוח קבוע בתוך מוסד פעיל, השתתפות הנהלת הסיזו וההכרה באי-החוקיות של הרדיפה הסובייטית מראים: ההיסטוריה היהודית נחשבת כחלק מההיסטוריה של אוקראינה עצמה.

המדינה אינה עושה טובה לקהילה נפרדת כלשהי. היא מכירה בתרומתם של אזרחים ממוצא יהודי להגנת המדינה ועוזרת לשמור על מורשתם של אנשים שהושמדו או נרדפו על ידי המערכת האימפריאלית הקודמת.

זה סמלי במיוחד היום. השלטון הסובייטי הכריז על חיים דתיים יהודיים עצמאיים כאיום ושלח רבנים לבתי כלא. אוקראינה המודרנית, המתמודדת עם תוקפנות רוסית חדשה, פותחת באותו בית כלא לוח זיכרון לאחד ממנהיגי היהודים שנרדפו.

כמובן, טקס אחד לא פותר את כל הבעיות ולא מבטל את הצורך להילחם באנטישמיות, לשמור על בתי קברות יהודיים, לשקם בתי כנסת ולהגן על הזיכרון ההיסטורי. אבל הוא מראה את הכיוון: היהודים האוקראינים אינם אורחים ואינם מיעוט היסטורי נפרד הקיים לצד המדינה. הם חלק מהחברה האוקראינית, מההיסטוריה האוקראינית ומההגנה המשותפת על המדינה.

היום הקהילות היהודיות עוזרות לאוקראינה לעמוד, ואוקראינה יוצרת תנאים שבהם הקהילות הללו יכולות לשמור על אמונה, תרבות וזיכרון עצמי. זהו אחד מהמסקנות החשובות ביותר של הטקס בקייב: התוקפנות הרוסית הביאה להרס, אך לא הצליחה לנתק את הקשר בין החיים היהודיים לאוקראינה המודרנית.

הזיכרון חזר למקום המאסר

בשנת 1939 רצתה המערכת הסובייטית להכריח את הרב לשתוק. שמו הוחלף במספר תיק, שירותו נקרא פעילות אנטי-סובייטית, והקשר עם בנו הפך להאשמת שווא בריגול.

בשנת 2026 הותקנה בתוך אותה כלא לוח עם שמו והועברה לספרייה ספר עם תורתו.

לנ.ק.ו.ד היו תאים, חוקרים, חקירות וגלות. ללוי-יצחק שניאורסון נותרו כמה ספרים, דיו תוצרת בית והאמונה שוויתור על אמונתו יהווה תבוסה קשה יותר מאשר הכלא.

87 שנים לאחר המעצר התברר שהמערכת הסובייטית הצליחה לשלול ממנו את החירות, הבריאות והאפשרות לחזור הביתה. אבל להשמיד את מה שלמענו רדפו אותו, היא לא הצליחה.

….
בכלא לוקיאנובסקי בקייב נפתחה לוח זיכרון לרבי לוי-יצחק שניאורסון, שנרדף על ידי הנ.ק.ו.ד. על שמירת החיים היהודיים. - 06.08.2026 - Новости Израиля

מדוע ההיסטוריה של השואה בערים אוקראיניות נותרת לא ידועה - 05.08.2026 - Новости Израиля

גרמניה הקצתה לישראל כמעט €800 מיליון לנשק: צוללת Drakon, Arrow 3 והמאבק על מפעל פולקסווגן - 05.08.2026 - Новости Израиля