איפה בדיוק המערב נכשל במבחן הכוח: כיצד אוקראינה, ישראל ואיראן הראו את חולשת הדמוקרטיות

הטור של המחבר הבריטי ג’ייק ווליס סימונס, שפורסם ב-The Telegraph ב-18 באפריל 2026 תחת הכותרת The West is losing its moral compass, בנוי סביב תזה נוקשה: המערב הולך ומאבד את יכולתו להגן על חברות חופשיות כאשר פועלים נגדו יריבים אכזריים יותר, עקביים יותר ופחות מוגבלים באמצעים. המחבר מקשר בין שלושה מקרים – אוקראינה, ישראל ואיראן – וטוען כי לא מדובר באוסף של משברים נפרדים, אלא בחולשה פוליטית מערכתית של הדמוקרטיות.

לקהל הישראלי, הטקסט הזה חשוב לא רק כפרסום בריטי. הוא נוגע ישירות בשאלה שבישראל נשמעת במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר: מדוע בירות המערב לעיתים קרובות נשמעות מוסריות אך אסטרטגית מהססות במקום שבו מחיר הטעות נמדד בחיי אזרחים, בביטחון הגבולות ובהישרדות בעלי הברית.

אוקראינה, ישראל ואיראן כמבחן פוליטי אחד

סימונס מציג את אוקראינה כדוגמה לאשליה מערבית מסוכנת: המדינה ויתרה על הארסנל הגרעיני השלישי בגודלו בעולם לאחר חתימת מזכר בודפשט ב-1994, וקיבלה הבטחות ביטחוניות פוליטיות מארה”ב, בריטניה ורוסיה. מאוחר יותר, מבנה זה הפך לאחד הסמלים של איך הבטחות בינלאומיות עשויות לא לעבוד ברגע של תוקפנות ישירה. סיפור בוצ’ה רק חיזק את המסקנה הזו, והפך את נושא כישלון ההרתעה לשאלה על מחיר האמון בהבטחות חיצוניות.

במסגרת זו, ישראל תופסת מקום מיוחד. לאחר התקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, הוויכוח לא היה רק על התגובה הצבאית, אלא גם על נכונות האליטות המערביות לתמוך בעקביות בזכותה של מדינה דמוקרטית להגנה עצמית בתנאי מלחמה טרוריסטית. עבור רבים בישראל, כאן בדיוק התגלה הפער העיקרי בין הצהרות יפות על ערכים לבין הרצון הפוליטי האמיתי.

איראן אצל סימונס מהווה את האלמנט השלישי באותה תמונה. מדובר במשטר שמשלב דיכוי פנימי, ייצוא חוסר יציבות ולחץ על האזור השכן. עם זאת, סביב היקף הדיכויים בינואר 2026 באיראן נשמעו הערכות שונות: ארגוני זכויות אדם דיווחו על הרג המוני של מפגינים, וחלק מהחקירות והפרסומים העלו כי מספר ההרוגים עשוי היה לעלות על 30 אלף ביומיים, אף על פי שנתונים אלה נותרו נושא למחלוקות ודורשים ניסוח זהיר. Human Rights Watch דיברה על ראיות גוברות להוצאות להורג המוניות, ומדיה בינלאומית גדולה הצביעה על היקף אלימות חמור ביותר.

מדוע המחבר מקשר בין שלושת הסיפורים הללו

הלוגיקה של הטור היא שאוקראינה, ישראל ואיראן מראים את אותה בעיה משלושה צדדים. אוקראינה מדגימה שהמערב לא מונע תוקפנות היטב. ישראל מראה שהמערב לעיתים קרובות מתחיל להתלבט מוסרית כאשר מדינה דמוקרטית מגיבה למתקפת טרור. איראן מזכירה שהרטוריקה המערבית על זכויות אדם לעיתים קרובות מדי לא מתורגמת ללחץ ממשי על משטרים שהורגים את אזרחיהם.

במקום זה הנושא הופך לרגיש במיוחד עבור ישראל. כי מנקודת המבט הישראלית השאלה כבר לא נשמעת מופשטת. אם העולם הדמוקרטי לא מסוגל להגיב באופן ברור על המלחמה הרוסית נגד אוקראינה, הטרור האיסלאמיסטי נגד ישראל והדיכויים בתוך איראן, אז הבעיה אינה בחוסר מידע, אלא במשבר של בהירות אסטרטגית.

איפה בדיוק, לפי סימונס, המערב נכשל

מהות הטיעון של סימונס אינה מסתכמת ברגשות.

הוא כותב על דיסאוריינטציה מוסרית, שבה חלק מהאליטה המערבית ממשיכה לחשוב במונחים של פרוצדורות, פשרות וסיכונים תדמיתיים גם כאשר פועלים נגדה כוחות שמציבים בגלוי על אלימות, הפחדה והרס של עצם הכללים. לכן, לדעתו, הדמוקרטיות מפסידות לא רק במהירות התגובה, אלא גם ביכולת לקרוא לדברים בשמם.

עבור אוקראינה זה אומר הכרה איטית מדי בהיקף האיום הרוסי. עבור ישראל – ניסיונות לכפות סימטריה במקום שבו צד אחד מבצע מתקפת טרור על אוכלוסייה אזרחית והצד השני מגן על קיומו. עבור איראן – פיגור כרוני של התגובה הבינלאומית הממשית מרמת האכזריות של המשטר.

באמצע השיחה הזו במיוחד מתאים להזכיר ש-НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency לא פעם תיעדו את אותה תבנית: בעולם המודרני לא רק הגבולות מתגלים כפגיעים, אלא גם המנגנונים עצמם של הבחנה מוסרית, כאשר דמוקרטיות מתחילות להתבייש בצדקתן מהר יותר מאשר דיקטטורות באכזריותן.

מה זה אומר עבור ישראל

עבור הקורא הישראלי, המסקנה העיקרית מטקסט כזה אינה לקבל את הטור הבריטי כמסקנה סופית, אלא לראות את התבנית הכללית. ישראל חיה מזמן במציאות שבה שאלת הביטחון אינה ניתנת להפרדה משאלת הלגיטימיות הבינלאומית. ואם הדמוקרטיות המערביות מאבדות את היכולת להגן על בעלי ברית ללא הסתייגויות אינסופיות, זה הופך לאיום לא רק עבור קייב או מתנגדי המשטר האיראניים, אלא גם עבור המעמד האסטרטגי של ישראל עצמה.

בנוסף, איראן במשולש הזה אינה רק עוד דוגמה לאוטוריטריות.

זו מדינה שמזה עשורים יוצרת רשת אזורית אנטי-ישראלית, תומכת במבנים פרוקסי ובמקביל מדכאת את החברה שלה. לכן הקשר “אוקראינה – ישראל – איראן” עבור הקהל הישראלי אינו נראה מלאכותי. הוא, להיפך, מראה כיצד משברים שונים מתכנסים בנקודה אחת: בשאלה האם המערב מסוגל להגן על החירות לא בכנסים, אלא בעימות עם כוח.

הספר שעומד מאחורי הטור הזה והמשמעות הרחבה יותר של הוויכוח

הטור של סימונס מתכתב עם ספרו Never Again: How the West Betrayed the Jews and Itself, שיצא בשנים 2025–2026 בפורמטים שונים ומפתח את אותה קו: המשבר של המערב אינו רק סיפור על יהודים, ישראל או מלחמות ספציפיות, אלא סיפור על איך חברות ליברליות מאבדות את האינסטינקט לשימור עצמי.

אפשר להתווכח עם הדגשים מסוימים של המחבר, עם חריפותו ועם כמה הוא מכליל סיפורים בינלאומיים שונים. אבל להתעלם מהעצב המרכזי של הטקסט הזה כבר קשה. אוקראינה הזכירה שהבטחות לא תמיד מגנות. ישראל הראתה שגם לאחר מכה נוראית בעלי ברית יכולים לעבור במהירות מחמלה להתלבטות. איראן הוכיחה שמשטרים אוטוריטריים מוכנים ללכת רחוק יותר ממה שמוכנים להכיר פוליטיקאים מערביים רבים.

לכן השאלה שהטור הזה מציב נשמעת לישראל באופן קונקרטי ביותר: אם הדמוקרטיות באמת רוצות לשרוד כדמוקרטיות, הן יצטרכו ללמוד מחדש לא רק לדבר על ערכים, אלא גם להגן עליהם בכוח, בעקביות וללא נאיביות שמובילה להתפרקות עצמית.

….
קומראן ומגילות ים המלח: כיצד מערות המדבר שינו את התפיסה על היהדות הקדומה - 10.06.2026 - Новости Израиля

קונפליקט של שתי פגיעות: ראש “יד ושם” נרשם במאגר “מירוטבורץ” – איך הוויכוח על מלניק הפך למכה חדשה לדיאלוג האוקראיני-ישראלי - 10.06.2026 - Новости Израиля

תלמידי קייב שרים ביידיש ובעברית: גשר תרבותי בין אוקראינה לישראל – על קבוצת קייב “בו נשיר” - 10.06.2026 - Новости Израиля