דור הטיקטוק חוזר לאופליין: למה הצעירים שוב הולכים לקולנוע, להופעות ולמפגשים חיים

הצעירים, שנחשבו עד לא מזמן כמי שכמעט עברו סופית ל-TikTok, YouTube ושירותי סטרימינג, הפכו לפתע לאחת הקבוצות הפעילות ביותר בבתי הקולנוע. אבל הקולנוע כאן הוא רק קצה הקרחון של תהליך הרבה יותר מעניין: צעירים שוב משלמים על קונצרטים, צפיות משותפות, פסטיבלים קטנים, הקרנות מיוחדות, מועדונים לפי תחומי עניין ובכלל על האפשרות להיות פיזית בין אנשים אחרים.

זה לא נראה כמו ויתור על סמארטפונים וחזרה לעולם רומנטי טרום-דיגיטלי. יותר נכון לומר שהדור שגדל בתוך פידים אלגוריתמיים מתחיל לגלות מחדש את הערך של דברים ש-TikTok לא יכול לתת: זמן אחד, מרחב אחד, תגובה משותפת ואירוע שלא ניתן להשהות. הוצאה The New York Times שמה לב לטרנד בלתי צפוי: צעירים שוב רוצים להיות יחד.

החומר הוכן על ידי ויקטוריה קצמן – מחברת נאנובסטי.

מי בדיוק חוזר לקולנוע

כשמדברים על דור Z, בדרך כלל מתכוונים לאנשים שנולדו בערך מסוף שנות ה-90 עד תחילת שנות ה-2010. בשנת 2026, הבוגרים שבהם כבר קרובים לגיל שלושים, הצעירים נשארים בני נוער, ולכן זה כבר מזמן לא רק תלמידי בית ספר עם TikTok, אלא חלק עצום מהקהל הצעיר העובד.

אחד הסימנים הבולטים ביותר הגיע ממחקר של Fandango בקרב יותר משבעת אלפים צופי קולנוע אמריקאים. 87% מנציגי דור Z דיווחו כי במהלך 12 החודשים הקודמים צפו לפחות פעם אחת בסרט בקולנוע; בקרב המילניאלס הנתון היה 82%, דור X – 70%, הבייבי בומרס – 58%. המשתתפים הצעירים במחקר הלכו לקולנוע בממוצע כ-7 פעמים בשנה.

קל להפוך את המספרים הללו למסקנה רועשת כמו ‘הזומרים הצילו את הקולנוע’, אבל כאן בדיוק נדרשת התיקון הראשון. Fandango עובד ישירות עם שוק הקולנוע ומבצע סקרים בקרב אנשים שמתעניינים בקולנוע, ולכן המדגם שלו אינו שווה לכלל האוכלוסייה בארה”ב. מחקר רחב יותר של Pew Research Center נותן תוצאה צנועה יותר, אך הכיוון נשאר זהה: בתי הקולנוע מבקרים יותר דווקא הקהל הצעיר.

בסקר של Pew, 67% מהאמריקאים בגילאי 18–29 דיווחו כי היו בקולנוע במהלך 12 החודשים הקודמים. בקרב אנשים בגילאי 30–49 היו כאלה 60%, בגילאי 50–64 – 48%, ובקרב בני 65 ומעלה – 39%. הסקר נערך עוד בקיץ 2025, כלומר ההטיה הצעירה לא נוצרה לאחר בלוקבאסטר מוצלח אחד בעונה הנוכחית.

$4.7 מיליארד נשמעים יפה. אבל עדיין חסרים כרטיסים

קיץ 2026 באמת התברר כחריג עבור עסקי הקולנוע האמריקאי. רויטרס העריך את הקופה ממאי עד אוגוסט בכ-4.6 מיליארד דולר – 26% יותר מהקיץ הקודם, כאשר בקרב הקבוצות שחזרו לאולמות בלטו במיוחד צופים צעירים ונשים. בין הסרטים שהרחיבו את הקהל היו לא רק פרנצ’ייזים מסורתיים, אלא גם פרויקטים מקוריים כמו ‘Obsession’ ו-‘Backrooms’.

לאחר סיום תקופת ההקרנה הארוכה של הקיץ, Rentrak ספרה כבר 4.765 מיליארד דולר. נומינלית זה התברר אפילו גבוה יותר מהשיא של 2013, אבל במיליארדים האלה מסתתר מספר פחות חגיגי: עם תיקון לאינפלציה, התוצאה עדיין כ-17% פחות מ-2019, ובאמצע אוגוסט חסרו לבתי הקולנוע כ-249 מיליון כרטיסים שנמכרו בהשוואה לאותה תקופה של השנה האחרונה לפני המגפה.

כלומר, המסע ההמוני הישן לקולנוע עדיין לא התאושש. העסק עצמו השתנה: הכרטיס הפך ליקר יותר, תפקידם של IMAX, 4DX, Dolby, SCREENX, הקרנות 70 מ”מ, מושבים משופרים ופורמטים אחרים, שעליהם הצופה מוכן לשלם תוספת, גדל. בית הקולנוע מוכר פחות ופחות גישה פשוטה לסרט ויותר ויותר את ההבדל בין הצפייה הזו לבין הספה בבית.

שעתיים שבהן לא רוצים ממך כלום

וכאן מופיעה החלק הפסיכולוגי של הסיפור. צופים צעירים בשיחות על קולנוע מתארים את האולם לא רק כמסך גדול, אלא גם כמקום נדיר שבו אפשר בלי הסברים להניח את הטלפון ולמשך כשעתיים לא לענות להודעות, לא לעבור בין אפליקציות ולא לבחור את הסרטון הבא.

בראיונות עם צופי קולנוע צעירים הופיעה הגדרה מדויקת מאוד – distraction-free zone, מרחב ללא הסחות דעת. בחיים הדיגיטליים הרגילים האדם עצמו צריך להתנגד להודעות ולפיד האינסופי; בקולנוע הארכיטקטורה של המרחב עושה את רוב העבודה הזו בשבילו.

נתוני Pew עוזרים להבין מאיפה נובעת הצורך הזה, אם כי אי אפשר להפוך אותו לאבחנה של הדור. בקרב בני נוער אמריקאים המשתמשים ב-TikTok, 28% אומרים שהם מבלים שם יותר מדי זמן, וכארבעה מתוך עשרה סבורים שהאפליקציה פוגעת במשך השינה שלהם. עם זאת, רובם עדיין מעריכים את זמן המסך שלהם כנורמלי – כלומר, לא מדובר בבריחה המונית מהרשתות החברתיות, אלא בחיפוש אחר מצב חיים שני לצידן.

האלגוריתם נותן לכל אחד את שלו. הקולנוע מחזיר אירוע אחד לכולם

במהלך חמש עשרה השנים האחרונות לא השתנה רק כמות זמן המסך. נעלמה ההרגל לצפות באותו דבר בו זמנית: Netflix מאפשר להתחיל סדרה מתי שרוצים, YouTube בונה המלצות אישיות, TikTok מסוגל להראות לשני אנשים שיושבים זה ליד זה כמעט שתי גרסאות שונות של העולם.

בית הקולנוע בנוי בדיוק להיפך. אנשים זרים רואים פריים אחד בשנייה אחת, צוחקים יחד, משתתקים או מפחדים, ואז יוצאים מהאולם עם אירוע משותף שאפשר לדון בו. בתנאי התרבות הדיגיטלית המותאמת אישית, הסינכרוניות עצמה הפכה למוצר.

עד כמה העניין הוא בתגובה המשותפת, הראתה היטב ההיסטוריה של Love Island USA. בקיץ 2026, פרק של תוכנית הריאליטי, שאפשר לצפות בו בשקט בבית ב-Peacock, הוצג בהקרנה קולנועית מיוחדת, והצופים הגיעו לשם דווקא בשביל הצופים האחרים: לשמוע את תגובת האולם, להכיר, לדון במה שקורה במקום.

סוציולוגים מכנים אפקט כזה collective effervescence – התעוררות רגשית קולקטיבית, שנוצרת כאשר קבוצה מעורבת בו זמנית בפעולה אחת. בדרך כלל כך מסבירים את האווירה באצטדיון, קונצרט, טקס דתי או אירוע ציבורי גדול; כעת אותו מנגנון מסוגל לגרום לאדם לקנות כרטיס לקולנוע לתוכנית ריאליטי טלוויזיונית שכבר יש לו בבית.

וכאן TikTok בכלל לא מפסיד

הגרסה הנוחה ביותר של הסיפור הזה נשמעת כך: הצעירים נמאס להם מהרשתות החברתיות והם חזרו לחיים האמיתיים. היא גם, אולי, הכי לא מדויקת.

בפועל, הרשת החברתית עובדת יותר ויותר כשלב הראשון של אירוע אופליין. אדם רואה סרט, מוזיקאי או אירוע ב-TikTok או Instagram, מקבל אישור מחברים, קונה כרטיס, מגיע, מצלם כמה קטעים, מפרסם אותם – והופך בעצמו לערוץ פרסום לצופה הבא.

Live Nation במחקר הבינלאומי שלה על תרבות המעריצים קיבלה מספרים כמעט קריקטוריים. 94% מהמעריצים מפרסמים תוכן הקשור לאירועים חיים; עבור מחצית מנציגי דור Z האפשרות ליצור ולפרסם תוכן כזה היא אחת הסיבות ללכת, ו-86% אחר כך צופים שוב בהקלטות שלהם.

כאן לא מתרחשת שום מלחמה בין הטלפון לעולם האמיתי. עובד מחזור: פיד → עניין → כרטיס → אירוע פיזי → וידאו אישי → שוב פיד. ואם בעבר האינטרנט נחשב כמתחרה לקולנוע, לקונצרטים ולקהילות עירוניות, כעת הוא יותר ויותר הופך למערכת ההפצה שלהם.

המסך הגדול נחוץ לא רק ל-Marvel

יש עוד שינוי ש-Hollywood יצטרך לעכל. הצופה הצעיר מוכן להגיע לא רק לפרנצ’ייז מוכר; בקיץ 2026 עבדו היטב סרטים של יוצרים צעירים ופרויקטים שצמחו מתוך תרבות האינטרנט עצמה.

אחד המקרים האופייניים הוא ‘Backrooms’ של קיין פרסונס. הבמאי נולד כבר במאה ה-21, הפרויקט הראשוני התקיים ב-YouTube, ולאחר מכן הסיפור האינטרנטי עבר להפצה קולנועית מסורתית. במקום הסכמה ‘הוליווד הישנה מושכת את הצעירים’, נוצרה ההפך: יוצר צעיר מגיע מהרשת ומביא איתו לשם את הקהל שלו.

הקוטב השני הוא בתי קולנוע עצמאיים. Art House Convergence סקרה בשנת 2026 יותר מ-27 אלף צופים ביותר מ-50 מקומות ארט-האוס בארה”ב; כמעט רבע התחילו לבקר בקולנוע העצמאי האהוב עליהם רק בשלוש השנים האחרונות, ו-68% מהקהל החדש הזה מתחת לגיל 45. יתרה מכך, 74% מעריכים מקומות כאלה עבור תוכניות ואירועים מיוחדים, 66% עבור תחושת הקהילה, ו-63% היו רוצים יותר מפגשים עם במאים, Q&A ואירועים מיוחדים אחרים.

כאן נראית הגבול של השוק. כאשר כל סרט ניתן להשיג בבית במוקדם או במאוחר, הערך נוצר לא מהקובץ עצמו, אלא מהסיבה להגיע דווקא היום: עותק נדיר, שיחה לאחר ההקרנה, סרט ישן על מסך גדול, פורמט יוצא דופן, במאי באולם, חברה מסביב.

בישראל הצופה גם מוכן לצאת מהבית

לא ניתן להשליך את ה-87% האמריקאים על ישראל: אין לנו מחקר טרי מקביל של דור Z הישראלי. אבל יש נתונים מקומיים שמראים על ביקוש לקולנוע כאירוע, והם די מרשימים.

ב-17 ביוני 2026 התקיים בישראל יום הקולנוע הישראלי. כרטיס לסרטים ישראליים עלה באולמות רגילים 10 שקלים, והתוצאה הייתה כ-140 אלף צופים ביום אחד – לפי הנתונים שפורסמו, זהו שיא לאירוע כזה; כ-100 אלף ביקורים היו לסרט ‘קופה ראשית’.

כחודש וחצי לאחר מכן הופיע דוגמה אחרת, כבר ללא מחיר סמלי. PLANET דיווחה כי במהלך ארבעה ימים של סוף שבוע אחד באוגוסט, בתי הקולנוע הישראליים שלה קיבלו יותר מ-150 אלף צופים – זה היה התוצאה הטובה ביותר של הרשת מאז 2019 ויותר מכפול מסוף שבוע רגיל בשנים האחרונות. יתרה מכך, SCREENX, IMAX ו-4DX נתנו 22% מהמכירות במקום כ-15% הרגילים, ו-SCREENX קבעה שיא משלה לרשת.

המספרים הללו לא אומרים כמה מהצופים היו דווקא זומרים, ולכן לייחס את התוצאה לדור Z יהיה תחליף. אבל הם מאשרים את המנגנון: הישראלי יוצא מהבית כאשר המסע הופך לאירוע המוני נגיש או לחוויה שונה באופן ניכר מהמסך הביתי.

ישראל האוקראינית מראה את אותו מנגנון כמעט במיניאטורה

לקורא הרוסי והאוקראיני בישראל הסיפור הזה בכלל לא מופשט. לא מזמן נאנובסטי סיפרו איך לאחר ההקרנות הראשונות של הסרט התיעודי על קוזמה סקריאבין המארגנים קבעו הקרנה נוספת בחיפה ל-4 באוקטובר. לפני הסרט אמורות להישמע שירים של ‘סקריאבין’ בביצוע חי – כלומר, הצפייה הרגילה בקולנוע הופכת בכוונה לערב תרבותי. לפרטים נוספים: הקרנה נוספת של ‘קוזמה: מפחיד מצחיק’ בחיפה

הסרט עצמו הולך לפי המודל הבינלאומי: מוצר תרבות אוקראיני מוצג ביותר מ-30 מדינות, והצופים שחיים רחוק מאוקראינה מתאספים סביבו פיזית. עבור הדיאספורה כאן מופיע שכבה שנייה של ערך: אנשים קונים כרטיס לא רק עבור תוכן הסרט, אלא גם עבור השפה, הזיכרון, ההיכרויות והתחושה שיש סביבם אנשים אחרים עם חוויה תרבותית דומה.

אותו דבר נראה במוזיקה. כאשר הלהקה החיפאית Chornitsa נסעה להופיע בתל אביב, משמעות האירוע לא הייתה רק באפשרות לשמוע סט של שירים – את המוזיקה אפשר להפעיל בבית בשנייה. זה היה ערב של רוק אוקראיני, חומר חדש, במה מסוימת וקהל סביבה. נאנובסטי: Chornitsa at Sho – רוק אוקראיני מחיפה בתל אביב

עוד יותר מעניין דוגמה שבה אין בכלל במה. הקהילה ‘נו שו, פישלי?’ שנוצרה על ידי אוקראינים בישראל אוספת אנשים לטיולים רגליים ומאחדת בהדרגה לא רק עולים חדשים אלא גם ישראלים עם קשרים שונים לתרבות האוקראינית. כאן האינטרנט נחוץ לארגון, אבל המוצר העיקרי נשאר כמה שעות של דרך אמיתית לצד אנשים אחרים. נאנובסטי: איך ‘נו שו, פישלי?’ בונה קהילה חיה דרך טיולים רגליים

וסביב האירועים עצמם מופיעה בהדרגה תשתית. נאנובסטי כבר סיפרו על שירות הכרטיסים Ose Haim, שבו אפשר להשתמש בלוח המודעות של קונצרטים, הצגות, קולנוע ואירועים חינוכיים בישראל גם בשפה האוקראינית. לכאורה, זו פרט טכני קטן, אבל הוא מקצר את המרחק בין ‘ראיתי אירוע באינטרנט’ ל’נמצאתי שם פיזית’. נאנובסטי: כרטיסים לאירועי תרבות בישראל וגם בשפה האוקראינית

לא ‘חזרה לאופליין’, אלא הלאה – לעולם היברידי

אם מחברים את הכרונולוגיה, זה לא חזרה לשנת 2019. לאחר המגפה, בתי הקולנוע איבדו חלק מהקהל, הסטרימינג התבסס כדרך רגילה לצפות בסרטים, והסרטונים הקצרים תפסו עוד יותר את הדקות הפנויות. לאחר מכן, בערך משנת 2025–2026, הפכו לשלוש תופעות בולטות בו זמנית: צופים צעירים פעילים יותר מהמבוגרים ללכת לקולנוע, פורמטים פרימיום ואירועים גדלים מהר יותר מצפייה רגילה, והחוויות האופליין עצמן קשורות יותר ויותר לרשתות החברתיות.

לכן, את הנוסחה הישנה ‘אונליין או אופליין’ הגיע הזמן לזרוק. עבור דור TikTok זה יותר ויותר שרשרת אחת, רק שלבים שונים שלה פותרים משימות שונות: האלגוריתם עוזר לגלות אירוע, הכרטיס הופך את העניין להתחייבות להגיע למקום כלשהו, האנשים מסביב יוצרים ערך רגשי, והטלפון לאחר מכן שוב הופך את החוויה לתוכן.

למודל הזה יש גם מגבלה. לבתי הקולנוע, למקומות הקונצרטים ולמארגנים כעת קשה יותר למכור רק תוכן: הצופה כבר יודע שהמוזיקה קיימת ב-Spotify, הסרט יופיע אחר כך בסטרימינג, הראיון יהיה ב-YouTube. צריך למכור את מה שלא ניתן להוריד – ערב מסוים, אנשים מסוימים מסביב, מסך מיוחד, שיחה לאחר הסרט, הקרנה נדירה או פשוט התחושה ‘הייתי שם’.

בישראל זה נראה במיוחד טוב בגלל הצפיפות של המדינה ובו זמנית הפיצול של הקהילות התרבותיות שלה. תל אביב, חיפה, ירושלים, בת ים או קריות יכולים לחיות בלוחות זמנים תרבותיים שונים, אבל הרשתות החברתיות מחברות במהירות את הקהל לאירוע המתאים; לאחר מכן נותר לאדם להחליט אם הערב הזה שונה מספיק מעוד שעה בבית מול המסך.

ונראה שכאן נמצא התשובה האמיתית לשאלה מדוע דור TikTok שוב הולך לקולנוע, לקונצרטים ולמפגשים. הצעירים לא ויתרו על העולם הדיגיטלי – להפך, הם למדו להשתמש בו כניווט. אבל לאחר בחירה אינסופית של תוכן אישי, פתאום שוב הפכה יקרה מאוד דבר אנושי ישן: להיות במקום אחד עם אנשים אחרים ולדעת בוודאות שהרגע הזה לא יחזור על עצמו.

….
דור הטיקטוק חוזר לאופליין: למה הצעירים שוב הולכים לקולנוע, להופעות ולמפגשים חיים - 10.09.2026 - Новости Израиля

למאבק למען השבויים האוקראינים משה אסמן מחבר את וושינגטון, ישראל והעולם היהודי: מאות לוחמי ‘אזוב’ מחכים לחזרה מאז 2022 - 10.09.2026 - Новости Израиля

יהודים מאוקראינה: תולדות ה”קורן היהודי” בצבא גליציה האוקראיני של 1919 - 09.09.2026 - Новости Израиля